13/04/2026
בימים האחרונים אני מרגישה כאילו כולנו מתהלכים באיזה חלום מוזר.
השגרה מנסה להשתחל חזרה, אבל המבט של האנשים ברחוב עדיין קצת אבוד.
אני התרחקתי מהמסכים לאחרונה.
לא היה לי חשק לשתף, למרות שבין אזעקה לאזעקה המשכתי לעבוד ונסעתי לאתרים.
היה משהו משחרר ומשמח להמשיך ליצור ולפגוש אנשים.
זה היה אי של שפיות או לצטט את ימימה "אי של וודאות בתוך חוסר וודאות" ( dortal עשתה זום מרתק במלחמה)
היציאה לשטח, לפגישות עם ספקים ולליווי בתוך האבק של אתרי הבנייה,
מזכירה לי שהעשייה הזו היא מה שנותן לנו חיים.
בסוף, הלקוחות שלי צריכים אותי שם לידם כדי להרגיש בטחון ושגרה,
וזה בדיוק מה שנותן גם לי את הביטחון שלי חזרה.
גם כשזה הפסקות באמצע היום וכולם עוצרים. רגעים, שיחות וסיטואציות שנולדו בממ"ד.
אז מאתמול לחזור לפקקים זה מבאס, אבל יש בזה גם הקלה עצומה.
לראות שכולם שמים את המתח והכאב מאחור וממשיכים קדימה. משהו ישראלי מאוד.
לקוחות חוץ שלי שחוו את "שאגת הארי" נסעו חזרה לביתם בלונדון ושיתפו אותי שבמשך 4 לילות המשיכו להתעורר בלילה מחשש שפוספסו אזעקה ולא נכנסו למרחב מוגן. אמרו לי שהסטרס בתוכם בצורה שלא תאמן אפילו שהם לא בישראל.
מניחה שיש אזרחים נוספים שחווים את זה , אבל עד שלא משתפים, זה מרגיש שאנחנו היחידים.
אז כולנו אנושיים .
את העובדים בשטח אני מניעה לתת קצב של עבודה...מאמינה שזה עושה טוב, גם לתוצאות ללקוחות שלי :)
זמני או לא- נהנית מהרגע
ואמנם גם בממ"ד חייכנו, אבל יאללה לעבודה! !
