13/08/2026
חלק 4. ״התיאטרון של Beigale Kids Design״
כשאני אומרת ש־Beigale Kids Design היא בשבילי עולם שלם עם תיאטרון משלה, אני ממש לא צוחקת. אני בכלל מאוד אוהבת ליצור אירועים סביב אנשים. אני אוהבת את השנה החדשה ויכולה להפוך אותה למופע אמיתי, יכולה לאסוף חמישים איש למסיבה עם נושא מסוים, להמציא עיצוב, תסריט והגשה לא שגרתית, לארגן יציאה לכמה ימים ולעשות כך שגם אחרי שנים אנשים עדיין יוציאו תמונות וייזכרו בפרטים הקטנים ביותר. כנראה שבגלל זה, בשלב מסוים, הבנתי שגם חדר ילדים מבחינתי לא יכול להתחיל במשפט הרגיל: ״שלום, תראו לי בבקשה איפה נמצאים כאן השקעים״. אני רוצה שהמפגש הראשון עם הילד כבר יהיה חלק מהסיפור העתידי שלו, ולכן אחרי שסגרנו עסקה, כשאנחנו מגיעים למדידות, אני רוצה שיחד עם סרטי המדידה, הלייזרים, המחברות וכל כלי העבודה המקצועיים שלנו, ייכנסו הביתה גם שני תחשים ענקיים בדמויות בגודל אדם. כן, בדיוק תחשים!!!! חשוב לי כבר מהמפגש הראשון לשבור את המבנה הרגיל שבו המבוגרים מדברים עם המבוגרים, המעצבת שואלת את ההורים שאלות, ההורים עונים בשם הילד, והילדים עצמם, בעלי החדרים העתידיים, נמצאים איפשהו ליד ומחכים שהמבוגרים סוף־סוף יחליטו איך הם אמורים לחיות בתוך ארבעת הקירות שלהם. אני רוצה להתחיל איתם במשחק, כי דרך משחק ילד לעיתים קרובות מספר הרבה יותר ובכנות גדולה יותר מאשר כשהוא יושב ליד שולחן ושומע את השאלה: ״נו, ספר לדודה איזה חדר אתה רוצה״. מעניין אותי לא רק לשמוע שהוא רוצה מיטה כחולה, ארון ירוק או קיר עם מכוניות, אלא להבין למה דווקא את זה, מה הוא אוהב לעשות לבד, איפה הוא שומר את הדברים הכי חשובים שלו, מה מפריע לו, איפה הוא מתחבא כשהוא רוצה להיות לבד, את מי הוא מזמין אליו, מה מצחיק אותו, ממה הוא מפחד, במה הוא גאה ואיך הוא מדמיין את המקום שלו, אם לכמה דקות מוציאים מהשיחה את המילים ״נכון״, ״פרקטי״ ו״ככה אופנתי היום״. כמובן, הילד לא צריך להפוך למעצב של הפרויקט שלו ולפתור שאלות טכניות שאיש מקצוע חייב לפתור, ואני גם לא מתכוונת לשאול ילד בן חמש מה צריך להיות עובי משטח העבודה או אילו מסילות להתקין במגירות. מבחינתי, להקשיב לילד ממש לא אומר למלא כל רצון שלו בדיוק כפי שהוא מבקש. להפך, העבודה שלי כמעצבת היא לשמוע את ה״אני רוצה״ שלו, להבין מה עומד מאחוריו, ורק אחרכך לתרגם את זה באופן מקצועי לשפה של חלל, צבע, אור, חומרים, ריהוט, בטיחות ופונקציונליות. אבל אומר לכם בכנות, גם זה לא מספיק לי!!! אני רוצה שהילד ישתתף לא רק בתכנון ובהמצאה של החדר שלו, אלא גם בתהליך שבו החדר הופך למציאות. אם הגיל מאפשר, שינסה בעצמו לערבב חומר, שייקח שפכטל ויחד איתנו ישפכטל חלק קטן מהקיר, שינסה לצבוע, להדביק טפטים, להניח אריחים או לעשות עבודה שאפשר לתת לו לבצע בבטחה לצד מבוגרים. לא בשביל סרטון יפה ברשתות החברתיות ולא בשביל תמונה של ״תראו איזה שירות מיוחד יש לנו״. חשוב לי משהו אחר לגמרי. אני רוצה שהילד ירגיש: גם אני עשיתי את זה.
אנחנו, המבוגרים, רוצים לעיתים קרובות מאוד לתת לילדים את הטוב ביותר, ומתוך אהבה גדולה מנסים להקל עליהם את החיים ככל האפשר. אנחנו קונים, מזמינים, מביאים, מרכיבים, משלמים, ואחרכך מזמינים את הילד להיכנס לחלל שכבר מוכן ואומרים: ״תראה, כל זה בשבילך״!!!! זה נפלא, אבל אני רוצה להוסיף לזה עוד תחושה אחת: ״ואת זה עשינו יחד״, כי יש הבדל עצום בין דבר שפשוט הופיע אצלך לבין דבר שהידיים שלך השתתפו ביצירה שלו. כנראה שדווקא כאן מופיעה מבחינתי המילה ״ערך״. לא המחיר של הריהוט ולא עלות השיפוץ, אלא אותו ערך פנימי שאי אפשר לכתוב בהצעת מחיר. אתה זוכר לא רק את הקיר המוגמר, אתה זוכר איך החזקת את הרולר, לא רק את הטפטים היפים, אלא איך בפעם הראשונה ערבבת דבק, לא רק את הארון שפעם הביאו והתקינו עבורך, אלא את היום שבו ראית את החלקים של הריהוט העתידי שלך והבנת שהציור שפעם היה קיים רק בראש שלך הופך למציאות.
אני עדיין לא יודעת איך כל זה ייראה במציאות של Beigale Kids Design. יכול להיות שחלק מהרעיונות שלי יתגלו כמורכבים יותר ממה שאני מדמיינת עכשיו, חלק יהיה צריך לשנות וחלק להתאים לגיל הילד, לאופי המשפחה, לעבודות בשטח, ללוחות הזמנים ולמציאות.... אני לא רוצה עכשיו לספר סיפור יפה ולהבטיח משהו שעוד לא בדקתי בעשרות פרויקטים אמיתיים, אבל אני יודעת בדיוק לאיזה כיוון אני רוצה ללכת. אני רוצה ללמד ילדים את הערך שבדברים דרך עבודה, השתתפות ומגע עם התהליך, ולא לקרוא להם הרצאות על כמה קשה להרוויח כסף ולמה צריך לשמור על דברים. נדמה לי שיש דרך הרבה יותר ברורה: לתת לילד אפשרות לראות, אפילו קצת, כמה מחשבה, עבודה, זמן וידיים אנושיות עומדים מאחורי מה שאחרכך הופך לחלק מהחיים הרגילים שלו. ודווקא כאן ה״תיאטרון״ שלי מפסיק להיות רק תיאטרון!!! דמות התחש הענקית לא נמצאת שם רק בשביל התחפושת, המשחק לא נועד רק לבידור, והשפכטל ביד של הילד לא נועד בשביל התמונה. כל אלה הם דרכים שונות להיכנס לעולם של הילד, להכיר אותו, להקשיב לו, ואז לעבור יחד איתו דרך קטנה מ־״אני רוצה״ ועד ל־״אני עשיתי, אני השתתפתי, זה שלי״.
כנראה שבגלל זה אני רוצה שאחרי Beigale Kids Design יישאר לילד לא רק חדר יפה. יום אחד החדר ממילא ישתנה, הוא או היא יגדלו, ירצו צבע אחר, יחליפו את חזיתות הארון, יורידו מהקיר את מה שהיום נראה להם הדבר החשוב ביותר בעולם, ואחרכך בכלל יארזו את הדברים וייצאו לבנות את החיים הבוגרים שלהם. אבל הזיכרון של איך פעם המבוגרים לא רק עשו עבורם חדר, אלא נתנו להם להיות חלק אמיתי מהיצירה שלו, יכול להישאר הרבה יותר זמן. ואם בעוד שנים רבות אותו אדם שכבר התבגר יסתכל על איזו תמונה ישנה ויצחק: ״אתה קולט? למדידות אצלי הגיעו אז שני תחשים ענקיים, ואחרכך נתנו לי שפכטל והרשו לי בעצמי לעבוד על הקיר!״ — סימן שהתיאטרון הקצת משוגע שלי, של Beigale Kids Design, לא הומצא לשווא.
כי אני רוצה ליצור לא רק חדרים שבהם ילדים חיים. אני רוצה ליצור זיכרונות שאיתם הם גדלים.
