שרון אלה I מעצבת פנים I מומחית בתחום החומרים

27/05/2026

Collect
הוא יריד בינלאומי לעיצוב עכשווי וקראפט שמתקיים בלונדון. ביריד שהתקיים בשנה זאת,
עיצבה מעצבת הפנים, studio
את Collectors Lounge
לאונג׳ לאספנים ולמבקרים, שנוצר כמעין ספריית יוצרים עכשווית.

הלאונג׳ תוכנן לא כחלל אירוח סטנדרטי, אלא כמקום שמזמין את המבקרים להאט, להתבונן, לגעת בחומרים ולנהל שיחות משמעותיות סביב מלאכה, חומריות ותהליכי יצירה.

החלל משתמש במדפים, משטחי עבודה, אזורי ישיבה וחומרים טקטיליים כדי לייצר חוויה של חקירה. הוא מחולק לכמה אזורים: אזור שקט לעיון בארכיונים ובתכנים חזותיים, מעין מעבדת יוצרים לסדנאות והדגמות, ואזור ישיבה רך יותר, בסגנון בית קפה, שנועד למפגש, שיחה ומנוחה.

החומריות היא לב הפרויקט.

אוג׳ואולפה בחרה בפלטה רגועה של חומרים בעלי עומק טקסטורלי: לבד, wood wool וגוונים פיגמנטיים ירקרקים.
הבחירה אינה דרמטית אלא שקטה, מדויקת ומכוונת ליצירת תחושה אנושית, חמימה ומזמינה בתוך המבנה ההיסטורי של Somerset House.

מה שמעניין אותי במיוחד כמעצבת פנים הוא האופן שבו עיצוב יכול להישען על עולם חומרי מרכזי אחד ולאפשר לו לקבל פרשנויות שונות בתוך אותו חלל.

בחירת החומרים יוצרת שפה אחידה וברורה .
DNA עיצובי שמחזיק את כל החלל

אותה שפה חומרית מתורגמת בכמה שכבות: מחיפויי קיר תלת־ממדיים, דרך מדפים ואובייקטים לתצוגה, ועד אזורי ישיבה, טקסטיל, תאורה ופרטים קטנים שמחברים את החוויה כולה.

זו דוגמה יפה לאופן שבו חומר אינו רק “גמר” או רקע, אלא נקודת מוצא תכנונית: חומר שמייצר קצב, עומק, טקסטורה וזהות דרך חזרתיות חכמה, שינויי קנה מידה ופרשנויות שונות.

כשחומר נבחר מתוך קונספט ברור, הוא לא רק משלים את החלל.
הוא יכול להיות הסיפור שממנו החלל כולו נבנה.

25/05/2026

28/04/2026

בעולם שלי כמעצבת פנים, פרויקט מעניין לא מתחיל בשאלה מה בונים, אלא מה בוחרים לא למחוק. ( לפעמים בא לי למחוק את הכל אבל זאת מחשבה שפחות רלבנטית למעצבי פנים)
Reciprocal House בלונדון, בתכנון Gianni Botsford Architects, יושב מאחורי פאב ישן בהמפסטד. במקור היה שם בית כרכרות מהמאה ה־19, שאליו נוספה בשנת 1968 הרחבה קטנה בתכנון— אחד המבנים המוקדמים של Foster Associates.
Norman Foster
בפרויקט החדש בית הכרכרות הישן נהרס, אבל דווקא ההרחבה של פוסטר נשמרה, וזה כבר הופך את הסיפור למעניין:
לא “שימור” במובן הרגיל של בית היסטורי מפואר, אלא שימור של תוספת מודרניסטית קטנה, כמעט צנועה, עשויה פלדה, בלוקי בטון וזכוכית. (מבחינתי כבר מתרגשת…)

Gianni Botsford Architects בחרו לא להתחרות בה ולא להסתיר אותה, אלא לבנות סביבה בית חדש שממשיך לדבר באותה מניפת חומרים — בטון, אלומיניום, זכוכית, טרצו ומתכת — אבל בשפה עכשווית, מדויקת ושקטה יותר.

החלק של פוסטר נשאר כמעט כמו שהוא:
חלל חד־קומתי, ישיר מאוד, עם בלוקי בטון חשופים, קונסטרוקציית פלדה וזיגוג רחב אל הגינה. יש בו משהו כמעט לא מעוצב במובן המקובל, וזה בדיוק הכוח שלו, ושוב, אני מתה על זה..

מולו, הבית החדש מתרגם את אותה חומריות למהלך אחר:
בטון יצוק, אלומיניום מחורר, מסכי הצללה, פרטי פנים מאלומיניום ורצפות טרצו בהירות. האלומיניום, למשל, הוא לא רק “חיפוי יפה”; הוא מסנן אור, מייצר פרטיות, מגן על הבית, וגם יוצר שכבה עדינה בין הפנים לעיר.

מה שמעניין בפרויקט הזה הוא לא רק החומרים עצמם, אלא האופן שבו הם מחזיקים שתי תקופות באותו בית.
הבלוק החשוף של שנות ה־60 מול הבטון היצוק של היום.
הפלדה הישירה של פוסטר מול האלומיניום המחורר של בוטספורד.
הזכוכית הגדולה שפונה לגינה מול מעטפת שמווסתת אור, מבטים ואינטימיות. אם תגללו בתמונות תוכלו לראות צילום משנות השישים של פנים הבית שתכנן פוסטר.
חומר הוא לא רק בחירה אסתטית.
לפעמים הוא גם דרך לזכור ולהעצים מה היה שם קודם.

20/04/2026

לפני שבוע חזרתי ללמד. למעשה התחלנו את הסמסטר השני באיחור של בערך חודש… בסמסטר הזה, שנה ג׳ נתמקד בזהות. זהות מותג שיתורגם לעיצוב פנים לחלל מסחרי. תוך כדי ההכנות שלי לסמסטר קראתי כתבה על רשת חנויות בנטון. מותג שנות השמונים כזה, לפחות בחוויה שלי. נזכרתי שבשנות השמונים נפתח סניף של בנטון, החברה האיטלקית, בירושלים… זה היה סניף ( נדמה לי ברחוב יפו) שהיה נראה לי, כנערה ירושלמית מתבגרת, כמו חד קרן בגן החיות. ניחוח חו״ל כזה, בתקופה שרק דמיינו ניחוחות מחו״ל. הפרסומות של חברת בנטון היו מדהימות. הסלוגן שלהן היה united colors of Benetton , והם צילמו דוגמנים ודוגמניות בכל הצבעים… זה היה וואו וחדשני ומאוד נועז. לימים בנטון הפכה להיות קצת כמו הבגדים שהדודה שלי מחו״ל לובשת, מה שאומר, שמרנית ולא ממש מעניינת,בין מלא מותגים חדשים או ותיקים שהמשיכו להפתיע. בעולם המסחרי, בעידן הזה, החוויה לא מתחילה ומסתיימת בקנייה פיסית בחנות. ברמה הפיזית היא כמובן מתחילה ברגע שנכנסים לחלל. עיצוב פנים טוב יוצר סיפור מותג שמצליח ליצור חיבור רגשי שגורם לנו להישאר ולרצות לחזור.
ובנטון עושים לזה טוויסט יפה: הם לקחו את שפת המותג של החנות במילאנו והמשיכו אותה גם לדיגיטל/מטאברס, כדי שהמסע ירגיש אותו “עולם” גם בלי להיות שם פיזית. זה תזכורת מעולה שעיצוב מסחרי הוא לא רק “נראות” — הוא כלי אסטרטגי שמנהל חוויה וזהות, בין המציאות למסך. חוץ מזה, שעפתי על בחירת צבע משמעותי אחד, שמשפיע על כל חלל התצוגה ומגדיר אותו. פשוט צבע. בלי חומרים ואובייקטים גרנדיוזיים. צבע אחד כחומר מחולל בחלל. לדעתי מעולה. מה אומרים?

29/03/2026

פגשתי לפני כמה ימים בסופר מכרה יקרה.

(מאז שחזרתי לבית שלי בנוף ים אני פוגשת הרבה אנשים מהעבר, וזה ממש נעים לי)
היא שאלה אותי,
מה הסיבה שהיא כבר לא רואה הרבה פוסטים שלי, כמו בעבר.
הרגישה שנעלמתי…
עניתי לה שאכן נעלמתי, במידה כלומר….
שנעלמתי במידה בשלוש שנים האחרונות, ושאני לא היחידה …

(לא במידה של הגוף.. שם לצערי קרה ההפך..)

ושבכל פעם שאני חוזרת ומרימה את הראש,
מישהו דואג להעלים אותי שוב.
וברור לי שזאת תחושה גורפת,
אצל רוב האנשים במדינה, שמרגישים שהם מספיק חסונים בחיים האלה ושאין להם צורך לבדוק את מתיחת גבולות החוסן שלהם שוב ושוב ושוב ….
דגש כמובן על חוסן העצמאים בארץ , שטרם הבינו, בפעם המי יודע כמה, מה הוא העאלק מתווה …

וכאילו,
במסגרת החוסן,
אני בכלל פריבילגית במדינה הזאת למרות שאין לי ממ״ד😔
אני לא גרה בצפון המופגז, אין לי בנים לוחמים בצבא וכו׳…

ושבאופן כללי,
יש ימים שלשתף תכנים שקשורים לעיצוב ואדריכלות,
נראה לי כמו ניתוק מאחרים ומעצמי בעיקר,
אבל יש ימים שלא… לשמחתי.
מקווה להרגיש מסוגלת להיות יותר נוכחת כאן וזה בטח יקרה בחפיפה לסיום ה ״שיט״ כאן במדינת טרללללללה.
סתם מחשבות
שעברו לי בראש והתחשק לי לשתף.

24/11/2025

טביליסי גאורגיה.
מפתיעה מאוד.
ממש לא עיר אירופאית טיפוסית.
מצד שני, יש בה חלקים מערביים, או כאלה שרוצים להיות עכשוויים ומעודכנים.
יש פער גדול בין מתחם המלון ששהינו בו לבין העיר וההתנהלות בה.
אני בוחרת לשתף, בשלב הראשון,
את התמונות מהמלון המטריף ששהינו בו,
מפני שהוא מלון לחובבי עיצוב ואני מחשיבה את עצמי ככזאת וגם את קהל העוקבים שלי.

יש לי מה לספר על העיר עצמה, בעיקר על ההתחדשות שלה ועל הפוטנציאל שקיים בה ומעניין לראות לאן יתפתח.

טביליסי העיר יפה מאוד, אבל עדיין יש בה אווירה קצת סובייטית😀

לפעמים הרגשתי שהאנשים ברחובות נושאים עליהם, עדיין, את גורבצ׳וב על הכתפיים…
אז,
המלון המדהים הזה נקרא .hotel
המבנה היה בעבר בית דפוס ענק ומשמעותי בגאורגיה.
מבנה תעשייתי ברוטליסטי שעבר שימור מדהים, שופץ ועוצב על ידי קבוצת Adjara group שיזמה את הקמת הקומפלקס של שני מלונות צמודים, ולהם סטודיו לאדריכלות ועיצוב שאחראים גם על תכנון ועיצוב המלון הראשון במתחם - .tbilisi
אחריו הוקם מלון סטמבה.
זה לא רק מלון.
זה בר, מסעדה, בית קפה, חנות ספרים, מוזאון צילום, מתחם עבודה משותף ואירועי תרבות מדיי פעם.
הרעיון של פתיחת המלון לקהילת העיר הוא מעולה.
מאפשר הצצה לקהילה המקומית, בעיקר לדור הצעיר.
אז שימור הברוטאליזם של המבנה, תקרות גבוהות מאוד, חומרים מקוריים חשופים ותוספת של חומרים וחיפויים שונים היוצרים פסיפס מדהים של עיצוב משובח.

23/11/2025

אמא ובת
בונדינג בטביליסי

22/11/2025

מצב רוח ורוד
וד״ש מטביליסי

28/10/2025

אז אחרי החגים הגיע,
ואיתם התובנה שעברה שנה שלמה מאז המסע ביפן.

ראיתי וקראתי לא מעט פוסטים
של מטיילים ישראלים ביפן,
שהפכה להיות אחד היעדים שהם must have
פה בארץ,
וגם בעולם.

יפן נחשבת לאחת מהמדינות הכי מתויירות בעולם,
ולאחרונה קראתי שממשלת יפן תוסיף מיסים גבוהים יותר לתיירים,
כדי למנן את כמות התיירים…

אנחנו יכולים רק לחלום על מצב כזה…

בכל אופן,
כמובן שרוב המטיילים הישראלים חוזרים נפעמים, ומרגישים שזאת חוויה של פעם בחיים,
אבל קראתי גם ביקורות קצת פחות מפרגנות,
בעיקר כאלה הקשורות לעומס התיירותי.
נכון, ועדיין, לא חייבים לחוות את יפן ב״מסלול החומוס״ שלה.

יש כל כך הרבה קצוות מרגשים שהם לא מוכרים ומתויירים.

חלק כתבו שהתרבות היפנית קצת נוקשה להם מדיי.
נכון גם,
אבל נוקשות מסוג אחר של כוכב אחר.

חזרתי לחלק מהתמונות שצילמתי,
והתרגשתי להיזכר שעבורי, הטיול ביפן,
היה זכות גדולה להציץ לגלקסיה אחרת.
אין דומה לגלקסיה הזאת ברחבי כדור הארץ.
הכל שם אחר.
טיילתי בהרבה מקומות בעולם,
מדהימים , אחרים ומרגשים,
אבל יפן,
יפן, היא חבר מכוכב אחר.
ואני מתה עליה.

על האסתטיקה, והשקט, על היכולת לשמור על מסורת באופן הדוק, לצד מודרניזציה בלתי נתפסת,
ועל התובנה (שנה לאחר שפרצה פה המלחמה)
שאפשר גם אחרת…
זכרונות מיפן מקבץ תמונות #1 #

05/10/2025

בעולם של יוצרים, “רפרנסים, אימג’ים, ויז’ואל, וכל המילים הלועזיות האלה, הן סוג של זאת שפה בינלאומית לתחושה, הבנה ולפעמים הנעה לפעולה.
לרוב, אין צורך במילים.

אין צורך לפרט את הצורך שלי בשיתוף של דימוי צהוב. (על אף ששיתפתי בעבר וגם מופיע במצגות שלי....)
אבל הוא כל כך אופטימי וצהוב שהייתי חייבת שוב.

פשוט להיות עם תפילה בלב, תקווה גדולה, הפנמת התדר הצהוב להחזרתם של החטופים וסיום הסיוט והמלחמה עכשיו (טפוטפוטפו..)

מוזמנים גם לשתף צהוב משלכם בתגובות

צלם - Tak Cheong Pun