13/06/2026
יש בתים שרואים ישר שגרים בהם ילדים.
אבל לפעמים, בתוך כל החיים האלה, כמעט לא רואים את האמא שגרה שם גם.
הייתי לא מזמן אצל לקוחה בבית, היא פתחה לי את הדלת עם חיוך מתנצל ואמרה:
“זה לא תמיד נראה ככה” ואז תוך כדי שאנחנו מדברות, היא התחילה להזיז דברים מהשולחן.
ציורים של הילדים, חוברת פתוחה, קשתות לשיער, כוס פלסטיק עם קצת מים ושקית עם בגדים להחלפה מהגן...
היא חיפשה מקום להניח לי את הכוס קפה, הזיזה ערימה אחת ימינה וערימה אחרת שמאלה
ואז צחקה בשקט ואמרה: “את רואה? אין לי אפילו איפה לשבת אפילו לרגע.”
בסלון הייתה ספה גדולה, אבל עליה היו תיקים, בובה, שמיכה קטנה, גרב וחולצה של איזה חוג...
על הכורסה היה סל כביסה מקופל ועל המזנון עמדו יצירות מהגן, קופסת טושים, קרם פנים ושלט של המזגן.
הכול היה ביתי וחי ושום דבר שם לא היה נורא אבל היה שם משהו מעייף.
היא עמדה באמצע הסלון ואמרה לי: “אני חושבת שאני צריכה עוד ארון, אולי מזנון יותר גדול, אולי עוד קופסאות" ואז הוסיפה: “או שאני פשוט צריכה להיות יותר מסודרת.”
וזה המשפט שתמיד גורם לי לעצור כי אני מסתכלת עליה ואני לא רואה אישה שלא מצליחה להשתלט אלא בית שלא נותן לה בו מקום.
יש מקום לילקוטים (בערך), למשחקים איכשהו...לנעליים, לבקבוקים, לציורים, לכביסה, לתיקים, לחוגים...
אבל איפה המקום שלה?
איפה הכורסה שהיא יכולה לשבת בה בלי לפנות ממנה משהו קודם?
איפה הפינה להניח כוס קפה בלי להזיז דברים?
איפה התחושה שגם כשהיא לא רק מתפעלת את הבית היא גרה בו?
כי לפעמים הבית נהיה כל כך סביב הילדים שבלי לשים לב, האמא נשארת בתפקיד
ואז בסוף היום, כשהבית סוף סוף קצת שקט היא מסתכלת מסביב ולא מרגישה נחת. היא מרגישה בעוד משמרת.
בית משפחתי טוב צריך לזכור שגם ההורים גרים בו.
שהסלון הוא לא רק אזור משחקים, שהמטבח הוא לא רק תחנה שאוכלים בה, שהכניסה היא לא רק מחסן תיקים...ושהאמא לא אמורה להרגיש אורחת בתוך הבית שהיא מחזיקה כל יום
ובעיניי, חלק מהיופי של בית הוא שהוא נותן לכל אחד בו מקום.
גם לילדים, גם לבלגן שלהם, גם לחיים עצמם
וגם לאמא שרוצה לשבת רגע עם קפה, בלי להרגיש שהיא צריכה קודם להחזיר את כל הבית למקום.
לפעמים צריך פשוט לתכנן מחדש את המקומות הקטנים שבהם החיים נופלים עליה.
איפה מניחים תיקים, איפה משחקים נאספים, איפה הכביסה מחכה, איפה יש פינה לילדים
ואיפה יש פינה שהיא שלה, באמת.
כי בסוף, הילדים בבית- ברור. הם חלק מהשמחה, מהרעש, מהתנועה, מהחיים.
אבל גם את גרה פה.
והבית לא צריך להזכיר לך את זה רק כשכולם הולכים לישון.
הוא צריך לאפשר לך להרגיש את זה גם באמצע היום.
ואם גם אצלך יש רגעים שבהם את מסתכלת על הבית ומרגישה שהוא מחזיק את כולם חוץ ממך
יכול להיות שזה לא עניין של עוד סלסלה או עוד ארון.
יכול להיות שהבית פשוט צריך תכנון שמחזיר גם אותך לתמונה.
מוזמנת לכתוב לי,
ונחשוב יחד איך הבית יכול לעבוד בשביל המשפחה שלך
וגם בשבילך.
